הסיפור של שחף

איזה כיף זה שב-1947 בן גוריון חתם על הסכם הסטטוס-קוו עם החבר'ה הדתיים שהיו פה בשביל להסדיר את כל הבלגן הזה שנקרא יחסי דת ומדינה. מה כבר היינו עושים בלי ההסכם הזה?

ככל הנראה היינו עושים מה שכל אחד היה חושק לעשות, כל עוד זה קורה מבלי לפגוע איש ברעהו. אבל נו טוב, הטרנד של ההון הפוליטי על חשבון הפלורליזם והליברליזם איננו משהו שהמציאו רק לאחרונה.

מה עוד היה קורה בלי ההסכם הזה? התשובה היא שהייתי מתחתן עם בת-זוגתי במדינה שלי. מדינה שאנחנו מאד אוהבים, משפחתה עלתה לארץ מבריטניה שהייתי צעירה כחלק מהרעיון הציוני של לעשות "עלייה", מדינה שבת-זוגתי שירתה ומשרתת בצה"ל כקצינה גם בסדיר וגם במילואים, מדינה שאותה גם עבדכם הנאמן עסק בשירותו הצבאי וגם בתפקידו אזרחי על מנת להגן על גבולותיה. אז אפשר לומר שאנחנו בסדר עם המדינה, חמודה, אוהבים אותה סך הכל.

אז מה המדינה הייתה יכולה לעשות בשבילי ? לאפשר לנו להתחתן פה לפי מסגרת האמונות והערכים שלנו. מה לעשות שלא יצאנו כל כך דתיים ? ואפילו לא מסורתיים? אפילו לא חילוניים- אלא ממש אתאיסטים-השם ישמור !

למרות התפישה הזו, והחוסר חיבור המובהק לדת, אנחנו מחשיבים את עצמנו כיהודים לכל דבר- חלק מתרבות משותפת, חלק מלאום, חלק מהיסטוריה, שפה ומה לא, אבל זה לא טוב מספיק.

אנחנו יחד 8 שנים, ותמיד חשבנו איך נתחתן. למזלנו, היא הרי נולדה באנגליה ועל כן היא בעלת אזרחות בריטית. בצד שלי- הגרמנים חשו רגשי אשמה חזקים לגבי המאה הקודמת אז הם העניקו למשפחתי אזרחות. על כן שנינו בעלי אזרחות של האיחוד האירופאי, בעקבות הפרט הטכני הזה, "זכינו" לערוך חתונה לפי מערכת האמונות שלנו, אבל לא במדינה שלנו.

אז ארזנו את המזוודות וטסנו ללונדון, רק אנחנו והמשפחה המצומצמת. התחתנו בבית מלון יפיפייה בחתונה אזרחית התואמת את תפישת עולמנו ומערכת האמונות שלנו. בתום הטקס האזרחי, אבא של הכלה הנהדרת ערך טקס נוסף, טקס שהוא מעבר לתחום החוקי, הטכני והמנוכר של הטקס האזרחי. במסגרת הטקס, אבא של הכלה תיאר סממנים יהודים מוכרים מעולם החתונה, אך לא בהיבט הדתי שלהם, אלא ממש בתרגום חופשי-ליברלי התואם את מה שאנחנו מאמינים. החופה הייתה עשויה מטלית ישנה אשר הייתה שייכת לדוד הכלה שנפטר, פריט בעל חשיבות עצומה למשפחה. שבירת הכוס סימלה בסופו של הטקס את שבירת המחסומים הקיימים בעולם בין בני האדם, כי למרות השוני- כולנו אותו דבר בסופו של יום, ולא רק זה, שנינו שברנו את הכוס, בשביל לסמל את השוויון בין המינים אשר מופלה באמצעות הטקס "הנורמטיבי" הרגיל לכאורה. במהלך הטקס לא היה רב, לא היו תפילות, לא היו ברכות, לא הייתה כיפה, והכי חשוב- לא הייתה כפייה.

הטקס סימל את החיבור שלנו לעם היהודי, אף על פי החוסר חיבור הברור לדת. הטקס לא השאיר עין אחת יבשה.

הלוואי ויום אחד יוכלו לערוך חתונה כזו בישראל. הרי זו מדינה מגוונת, מדינה שבה יש סוגים שונים של אוכלוסיות, מדינה ששואפת להיות מערבית, ליברלית, דמוקרטית ופלורליסטית. לא אחת כזו ראקציונרית השואפת לחזור לימי הביניים. הלוואי ויום אחד אזרחי המדינה יזכו לחיות את חייהם בדרכם ועל תפישת עולמם, כל עוד אינם פוגעים בזולת, הרי על משפט זה מבוסס תורת הליברליזם.