הסיפור של יוכי ויוני

למה בחרנו לא להתחתן ברבנות: כשיוני אישי הציע לי נישואין זה היה מהימים המאושרים בחיי, גם בחייו. חגגנו עם בני/ות משפחה וחברים/ות ורק אחרי כמה ימים התחלנו לחשוב על החתונה עצמה.

לקח לנו זמן למצוא אולם, הייתי צריכה לחפש באינספור אתרים ומעצבים כדי למצוא את שמלת חלומותיי' אך על דבר אחד לא היינו צריכים להתלבט- אנחנו לא רוצים להתחתן ברבנות.

יוני ואני גדלנו בבתים דתיים, אנחנו משתייכים לזרם האורתודוקסי. לכאורה, לא הייתה לנו סיבה לא להתחתן ברבנות ובכל זאת העדפנו לוותר על התענוג. לא היינו מוכנים לתת יד לארגון אשר מדיר חלק מהאוכלוסייה בשל נטיותיו המיניות. לא ייתכן שלהם תהיה האפשרות להגיד שאנחנו טובים מהם כי אנחנו זוג "נורמלי", זוג שפועל על פי השקפת עולמם.

בעיה נוספת בה נתקלנו מצד הרבנות היא 'מי עוד לא מספיק טוב עבורה'. מסתבר שאם אבא של יוני, רב אורתודוקסי לכל דבר רוצה לחתן אותנו, העובדה שהוא אמריקאי מפריעה לתהליך לעבור על מי מנוחות. בכדי שרב "חיצוני", להלן לא רב של הרבנות, יוכל לחתן זוג במדינת ישראל, עליו לקבל את הסמכתו מהרבנות ומהם בלבד. מסתבר שגם אורתודוקסים לא מספיק טובים עבורם.

הפתרון הוא שרב משלהם יפקח על כל התהליך, לוודא שחס וחלילה אין שום מנהגים לא רצויים שיובאו מחו"ל. לא הסכמנו לכך. לא כי זו בעיה לארגן את זה טכנית, אלא כי מספיק זה מספיק.

במסכת סנהדרין דף ל"ח עמוד א כתוב: "בשלושה דברים אדם משתנה מחברו: בקול, במראה ובדעת".

כל אחד מאיתנו שונה מן האחר. יחד אנו מרכיבים עולם יפה ומגוון. האתגר הוא לקבל את דעתו של האחר ולדעת ללמוד ממנו/ה, לא לרמוס או להתעלם.

אני מייחלת ליום בו הרבנות תהיה רבנות מקבלת ומאפשרת. אני מאחלת לכך שילדנו לא יצטרכו לערוך חתונה נוספת בחו"ל, בכדי שהמדינה בה גדלו ולמענה לחמו, תכיר בהם כנשואים.